משל – הצייד והציפור

בכל בוקר יצא אל היער .
לצוד,
ועל כתפו הציפור,
איתו היא באשר ילך.
לצידו  לאורך הדרך.

והוא,
אל היער לצוד יצא,
והציפור על כתפו.
במקורה מבדרת שערותיו
להזכירו
היא איתו, בחורף בקיץ באביב ובסתיו.
והוא
אותה קיבל כמובן מאליו.

יום אחד על ענף עץ גבוה
עמדה ציפור יפיפייה,
ונפשו חשקה בה .

הוא חלם אותה בחיקו,

והיא תעתעה בו.

כשהוא ניסה

על העץ לטפס

אחז בענף חלש,

שנתלש

וכוחו תש.

 

הציפור  שלו – חגה סביבו

נפנפה בכנפיה ניסתה בכל מאודה להעירו.  .

אך לשווא.

 

פיצחה אגוז שהיה מונח לפניה,

מחצית הקליפה, אחזה במקורה

ואל המעין פרשה כנפיים

וטיפת מים,

הביאה להזליף על פניו.

וכך טיפה ועוד טיפה

נשאה במקורה,

במסירות ובדאגה –
עד שאת עיניו פקח
משתאה
היאך?

 

ועם המחצית השנייה ,
אל השדה עפה
אספה גרגר, ועוד גרגר
במסירות ודאגה
לרגע שהוא יתעורר.

כשהרגיש האיש
כי בטנו ריקה
מצא
לידו – גרגרי  חיטה
אותם לעס
לאט –
ושבע.

הביט שוב אל העץ
ונזכר
שאת הציפור האחרת הוא חפץ.

והנה לידו
הציפור שאיתו
מרכינה ראשה  -נבוכה.