חוויה אמנותית כקבוצה

המחקר החדש יחסית העוסק בהשפעת החוויה האומנותית על מוחנו נקרא: נוירו- אסתטיקה.

כשאנו נחשפים למופעי אומנות כקהל, החוויה משפיעה על הפעילות המוחית שלנו כפרטים וכקבוצה.    מתברר, ש"אומנות חיה" שאדם חווה ביחד עם אחרים, עולה בעוצמתה על רוב רובן של חוויות רגשיות אחרות. ועוד היבט מעניין: אמנות, נקשרת אצלנו לרוח, לנפש ללב… אך מתברר שפעמים רבות היא מתרחשת דווקא באזורים האנליטיים של מוחנו…

המדע מגלה לנו שקהל המגיע עם מטרה משותפת, (רצון נסתר להיות יחד), עובר תהליך הנקרא: "קתרזיס מוגן". מעין תיקון של הפחד הטבעי מבדידות ומעבר אל הרגשת שייכות (אני לא לבד)… לכן, עצם ההתכנסות של אנשים רבים יחד, עוד לפני תחילת המופע, מספקת למוח סביבה עשירה בגירוי חושי ייחודי הכולל רגישות לזולת, וציפייה  לעוררות חברתית חיובית. המרכזים במוח האחראים על אמפתיה למשל, מתעוררים ונוצר קשר (שנסתר מהאדם) המעביר מסרים רגשיים ממוחו של משתתף אחד אל מוחו של משתתף אחר והקהל, (אוסף אנשים שאין ביניהם קשר מוקדם) מרגישים חוויה משותפת ממש כאיש אחד!   החוויה של "קתרזיס מוגן" מועצמת גם, מתוך ההזדהות עם הסבל של הדמויות המופיעות על הבמה מבלי לחוש את מלוא סבלן באופן מציאותי…  נראה שבמוחנו יש תשתית מובנית של רצון לקשר, חיבור ואיחוד בין חלקים נפרדים שהוא הבסיס לכל האמנויות. אמנות המחול למשל,  מבוססת על צירוף תנועות שונות לכלל רצף תנועתי היוצר מבנה בעל סגנון אחיד.  גם בהגדרת מושג האמנות של ארתור קסלר , מופיע המרכיב הזה:

אמנות היא חיבור בין אלמנטים שונים לכלל יצירה אחת שהיא בעלת ערך רב יותר מסכום חלקיה כשהיו נפרדים. באינטראקציה הנוצרת בין המשתתפים נוצר ריגוש עוצמתי המתואר במחקרים כ "התפוצצות נוירולוגית" !

ההיבט האוטוביוגרפי של המתבונן – ומה עם החוויה האישית?  כשצופה מתבונן ביצירה במוזיאון למשל, הוא מצרף לחווית המסר של היצירה, את החוויה האישית שלו. ומכיון שמוחנו נמשך לפענוח והפקת משמעות מכל מצב, ככל שהמסר פחות ברור – אנחנו נמשכים יותר ליצירה! וזאת מפני שזהו מצב שמאפשר לנו להתכלל ביצירה עם המאפיינים האישיים שלנו ולהרגיש מעורבים.

במה החוויה האמנותית מועילה לאדם?  לעתים נראה כאילו זו הונאה מרצון… ואולי זהו משחק שהמוח שלנו שואף להשתתף בו כדי להתעורר לקראת החוויה שעדיין לפנינו: חוויה של אנושות מחוברת כמו משפחה אחת… ללא מלחמות ניגודים מחלות רעב ובעיות?